דעה: משפחת סימפסון באמת מתחילה להימאס

קשה להכחיד הרגלים ישנים. מאז כיתה ג' אני צופה בכל שבוע בפרקי "הסימפסונס". קשה לומר שמדובר בהערצה גדולה, אבל זו סדרה נעימה, לא מציקה ולפרקים מבריקה. גדלתי עם בארט וליסה סימפסון. הסתובבתי עם סקטבורד בהשראת בארט וניגנתי בסקסופון בהשראת ליסה (וגם בעקבות שיר איום של Dog eat Dog שנראה לי מגניב בכיתה ד'). אבל בינתיים חלפו השנים, אני התבגרתי והם נותרו באותו גיל. מגי עדיין לא מדברת, הומר עדיין אידיוט משעשע ומארג' טרחנית כתמיד. חגיגות 20 השנה הן הזדמנות טובה לבחון את ההרגל השבועי. מעבר להתרפקות נוסטלגית מוכרחים להודות שכבר אין כאן יותר מדי. העלילות חוזרות על עצמן (שוב מארג' מזדעקת נוכח תרבות אלימה בפרק האחרון), הסדרה הפכה לשמרנית וצפויה, והפנייה לגימיקים - למשל מארג' על שער "פלייבוי" ויצירת דמות חדשה על ידי הקהל - מעידים יותר מכל על עייפות החומר. מעבר לתעלולי יחצנות, כבר מזמן לא היה פרק של "הסימפסונס" שמישהו דיבר עליו למחרת. 20 הדקות חולפות ומסתיימות בלי שום הד, סתם עוד פרק בעוד עונה. לאורך השנים, זכתה "הסימפסונס" לעמדת קונצנזוס מסרסת. הכיבוש של דעת הקהל, שהתחיל דווקא מהשוליים, הפך לנקודת החולשה של יוצריה. הם נזהרים שלא לפגוע באיש, מארחים אינספור סלבס שתמיד יוצאים טוב (אפשר להשוות כאן ל"סאותפארק" או "פמילי גאי" שמוציאים את כולם רע) ובעיקר עושים מאמצים עילאיים לשמר את הקיים ולזכות בעוד עונה. ועוד אחת. ולמה לא? עוד אחת.

כל אחת מהדמויות זכתה לפחות לפרק אחד שבו היא עומדת במרכז, השטיקים של כל דמות מוכרים עד מיאוס ואפילו קטע הכורסה בתחילת כל פרק נהיה די משעמם. אבל הקהל כבר שבוי. אני אצפה ב"הסימפסונס" עד יום מותי או מותם, בלי סיבה מיוחדת, כי הם שם, כי הם נגישים, מוכרים ובעיקר נעימים. אני כבר לא צוחק במהלך הפרקים, לעתים נמתח חיוך קל אבל לא מעבר לכך. הציפייה לפרק נוסף התחלפה בתחושה של מטלה שבועית. אבל לא רק אני. בצד הרייטינג הדועך באיטיות גם יוצרי הסדרה כבר שבעים. הם מבקשים להמשיך את הסדרה לשם מטרה לא ברורה. מאט גרונינג העיד באחרונה כי הוא לא רואה שום סיבה להפסיק ליצור עוד פרקים. לא כי יש לו מה להגיד או תשוקה מסוימת, אלא פשוט אינרציה, משרה של רואה חשבון. אבל בשעת כתיבת שורות אלה מחכה לי בבית פרק נוסף. חשבתי שאולי פשוט אמחק אותו ואסיים את הפארסה הפאתטית הזאת אבל משהו עדיין מדגדג בי. איזו תחושה שאולי אני טועה, אולי זה סתם מצב רוח ומתישהו ייפגשו דרכנו שוב. אבל עמוק בפנים אני מקווה שמישהו ישכיל להוריד את הסדרה הזאת, לסיים אותה בטוב ולא בבושת פנים של ביטול בשל רייטינג עלוב. הצילו אותי, ובעיקר, הצילו את הסימפסונס מעצמם.

מאת: אבי שניבאום, העיר תל אביב.

23/10/09

לכתבה המלאה...